הכותרת לעיל היא למאמר שהופיע בגיליון קשר עין (מס 205 ) של ד"ר רמי רחמים אשר מזכיר שהאלימות היא אחת המחלות הקשות שנגועה בהן החברה הישראלית , אלימות מכל הסוגים , אלימות מילולית , אלימות כלפי רכוש ואלימות פיזית.
הוא אומר שאי אפשר לנתק את שלושת סוגי האלימות הללו וכי גירויים שווים מניעים את האלימות על כל סוגיה.
והוא שואל אם אנו עושים די ונכון למגר את התופעה הקשה הזאת .
מערכת החינוך כחלק ממרכיבי החברה , נגועה במחלה הזאת ומה שמבליט את התופעה ומזמין לה קרקע פוריה הוא ריכוז בני נוער רבים , צפיפות הנובעת ממקום קטן יחסית , התחככות בין קטנים וגדולים - אלה ועוד משמשים גורמים מאיצים המיתוספים לגורמי ההאצה הקיימים בחברה כולה, ובראשם, תופעת הבריונות, חוסר התחשבות מוחלט בסביבה ובעיקר העדר תרבות חיים המעמידה את ערכי המוסר בראש.
התערבות המשטרה והעובדים הסוציאליים , התרבות מקים של חוסר אונות מצד המערכת , איבוד הסמכות ההורית הגורר העדר יכולת להשפעה חיובית- כל אלה די בהם להאיר את עומקו של המשבר ואת עומק שורשיה של "המחלה".
הוא שואל האם נחוצה לנו מערכת ענישה כדי להכחיד אלימות במערכת החינוך או שמא יש צורך בחינוך הדור , בתרבות חיים , ומה בין דרכי חינוך לבין ענישה? האם ענישה על התנהגות אלימה יעילה?
הוא אומר שיש להביא בחשבון שתופעת האלימות עלולה להיות מושרשת בקרב בני נוער כבר בשלבים ראשונים של התפתחותם.
קרימינולוגים, פסיכולוגים ופדגוגים מדגישים את חשיבות בית הגידול של הילד כמודל לעיצוב התנהגות.
הספרות הפסיכולוגית מדגישה כי ילדים החשופים לגילויי אלימות במשפחתם עלולים להיות הם עצמם התוקפים בעתיד.
הוא אומר שעלינו להבין כי זוהי בעיה לאומית, אולי קשה יותר מהמצב הביטחוני והמדיני והכלכלי והיא הורסת את החברה מבפנים.
אבל הוא אומר שתביעה זאת אינה משחררת אותנו , ציבור המחנכים מפעילות ממשית ורצינית בקרב בני נוער שעל חינוכם אנו מופקדים.יש אחריות כבירה לצמצום תופעת האלימות והאי סדר החברתי מונחת על כתפי המורים והממסד הבית ספרי.
על אנשי החינוך ליצור נתיבים אל התלמידים,להימנע מיחס של ניכור, להתאים דרכיהם לדרישות הזמן, להיות קשובים לתלמידים, להבין את צורכיהם, לכבדם , לשדר להם כי הם נמצאים לעזרתם , לשמש דוגמה לאדם שנוהג באנושיות, המכיר במעלותיו ובחולשותיו. דוגמה ויחס כזה עשויים אכן לפתוח נתיבים חדשים אל התלמידים בכלל ואל הנוהגים באלימות בפרט. וההצלחה להניע את מקצתם מדרך האלימות תהיה הישג ושכר למורים .
הוא סובר שעונשים אינם מלמדים ככלל. הם אכן מרתיעים ובולמים לזמן קצר ביותר, אך לאחר מכן שבה ההתנהגות החריגה במלא עוצמתה, זאת משום שמסגרת נוקשה ומענישה מובילה ליתר אלימות לאחר שהמניע הופך להיות מודל לחיקוי.
בסוף הוא אומר שנחוצה תכנית מערכתית רב תחומית ארוכת טווח למניעת אלימות בבתי הספר שחייב להיות מעין אי בודד המקרין על הסביבה , מקום שילמדו בו אזרחי העתיד כי הנורמות הרווחות בחלק מהחברה אינן מחויבות המציאות.
כמה הערות בקשר למאמר:
- אני מסכים ראשית עם כותב המאמר שאל לנו להתייאש ולהרים את הדגל הלבן מול הגל האלימות הגואה בבתי הספר בכלל.
- אני מסכים שאנחנו ציבור המורים והמחנכים עם כל הקושי ועם מעט האמצעים חייבים להיות דוגמה טובה לתלמידינו ולחברה שלנו.
- אני מאמין שאי אפשר לפתור את הבעיה או לצמצם אותה בלי תכנית מערכתית שבה כל הגורמים החשובים והרלוונטיים(תלמידים, הורים, בית הספר ,מורים , רשויות מקומיות ..) משתתפים בתהליך ומשלבים ידיים .
- אני גם מאמין שענישה לא פותרת אלימות , אבל כן בצד לקיום אוירה בריאה של אמון וכבוד בין מורים , תלמידים והורים אווירה המעודדת למידה כן לעמוד על אכיפה החלטית של הכללים ולא לוותר.
- אני מאמין גדול בכך שעל המדינה אחריות רבה במיגור התופעה וזה ע"י הפיכת סדרי העדיפויות מענייני בטחון כביכול ובניית התנחלויות לטובת החינוך והחברה וטיפול בבני נוער ומצוקותיהם במעשים ומתן משאבים אחרת החברה תיפול מבפנים .
